<h1>תלמיד הרמב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף יט:</h2>
[פסחים כ"ה ע"ב] איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת. אין צריך לפרוש ממנה. אפשר. לו ליבדל. ולא קא מיכוון. ליהנות דאיכא תרתי להתירא דכולי עלמא שרי. כי פליגי דאפשר לו ליבדל ולא ניבדל ומיהו לא מתכוון. ואמרינן בגמרא אליבא דר' יהודא דאמר דבר שאין מתכוון אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר' שמעון דאמ' דבר שאין מתכוון מותר, אביי כר' שמעון, רבא אמר [עד] כאן לא קא אמ' ר' שמעון אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא. ובגמ' [כ"ו ע"ב] איתותב רבא מהאי לישנא וסלקא ליה בתיובתא, ובתר דאיתותיב רבא הדר ביה. ופליגי בבת תיהא כדאמרינן בע"ז [ס"ו ע"ב] דשרי רבא והתם אפשר ולא קא מיכוון הוא, שאין כוונתו להנאת הריח אלא לעמוד עליו אם החמיץ אם לא, כמעשה דקרנא דהוה תהא אמברא ושקיל אגרא, ועוד דחמרא לאו לריחא דכי האי גונא עביד, ושלא כדרך הנאתו הוא. ואביי סבר דשאני ריחא דהכא מריחא דבת תיהא, דהכא לא בעו ליה ממש לריח, אבל בבת תיהא דקליט בפומיה כטועם איסור ממש הוא, שפעמים שהריח כגון זה משביע ופעמים משכרו, הלכך (כטעמ') [כטעימא] דמי, ואכילת כל איסורין שבתורה כי לא מכוין נמי אסירי, כדאתמר בעלמא [כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה, ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הוא. פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון במסכת שבת [ס"ב ע"א] בגרירת מטה כסא וספסל.
